כמעט כל מי שיש לו אחיינים או אחים קטנים מכיר את הסיטואציה הבאה:
רגע לפני שתתחיל איתם משחק כדורגל, כדורסל או משחק מחשב, תתפוס אותך האמא של החוליגנים הקטנים והמנוזלים (אחותך הגדולה או אמא שלך בהתאמה) ותגרור אותך הצידה במבט רציני.
"תהיה עדין איתם" היא תלחש "אל תשחק בצורה הכי טובה שלך ותן להם מדי פעם לנצח".
אתה נאנח, מתחיל משחק, ומשתדל מאוד לשחק בקצב שלהם ולתת להם תחושה טובה. בכל פעם שהם צוברים נקודות, מנצחים משחקים וקופצים משמחה, אתה נושך שפתיים, מתוסכל מעט מהמחשבה על מה היה קורה אם היית יכול לשחק בכל הכוח והיכולת שבאמת יש לך.
אם הרגעים האלו מוכרים לך (וכפי שאמרתי, כנראה שכל אח גדול או דוד באמת מכיר אותם), נסה להכפיל את תחושת התסכול והידיים הכבולות בכמה וכמה סדרי גודל. אולי אז תרגיש את תחושתם של מיליוני אזרחים אמריקאים בכל משחק אולימפי בכדורסל. כל משחק, עד לתפנית הדרמטית שקרתה בשנת 1992.
אני מחבב חובבנים
משחק הכדורסל הומצא בארה"ב ב1891 ומאז הפך לאחד מענפי הספורט הבולטים ביותר במדינה. המשחק התפשט, באופן טבעי, רק מאוחר יותר לשאר מדינות העולם, מה שהפך את האמריקאים למובילים באופן בלתי ניתן לערעור בכל הנוגע למשחק ומקצוענות בו.
זה התחיל הוגן – האולימפיאדה הראשונה ששוחק בה כדורסל הייתה אולימפיאדת ברלין ב1936. כבר מהמשחק הראשון, הוכרז כי שחקנים מקצועיים לא יוכלו לשחק במשחקים האולימפיים. הכלל היה תקף לכלל המדינות, ונבחרות הכדורסל הורכבו משחקני מכללות מצטיינים ומשחקנים חובבניים ופחות מוכרים. גם במצב הנתון הזה, בלטה ארצות הברית במשחק האיכותי שלה, מככבת פעם אחר פעם במקומות הראשונים. מאז אותו משחק אולימפי ראשון בגרמניה, זכתה נבחרת ארה"ב במדליית הזהב 7 פעמים רצופות.
לאט לאט התחילו לאפשר לשחקנים מקצועיים להיכנס לכל נבחרות הכדורסל. כולם – חוץ מאחת. על ארצות הברית נאסר להכניס שחקנים מקצועיים מליגת הNBA , דבר שגרם לתחושת תסכול אצל רבים מהאמריקאים, שחקנים וצופים כאחד. התמונה הייתה אבסורדית: קבוצה אחת מאובזרת היטב בכמות יפה של שחקנים מקצועיים, ומולה קבוצה מטעם ארה"ב, מורכבת בעיקר מנערים צעירים, כמעט ילדים, שגילם של רובם המוחלט לא התרחק מ18. למרות זאת, ארה"ב המשיכה לככב במקומות הראשונים, כאשר מאז שנות ה50 היא התמודדה ראש בראש עם ברית המועצות ובעלות בריתה על המקומות הראשונים.
על אף שהיא נשארה גבוה בטבלת הנצחונות, כוחה של ארה"ב כאלופת כדורסל מובהקת הוחלש משמעותית. היא הפסיקה להיות הטוענת היחידה לזהב, ועלתה וירדה במקומות הראשונים, עד ששיא ההשפלה הגיע באולימפיאדת סיאול ב1988, בה זכתה ארה"ב במקום השלישי והמביש. שנה לאחר הכישלון, החליטה הפדרציה העולמית בכדורסל להפסיק את האפליה, ולאפשר גם לשחקני כדורסל מקצועיים מהNBA לשחק במשחקים האולימפיים. בתגובה, נאספו יחד קבוצת שחקנים אגדיים, מהטובים שנראו אי פעם על המגרש – הנבחרת שידועה עד היום כ"נבחרת החלומות".
יש לנו חלום
שחקני הנבחרת שנאספו היו מהטובים בתקופתם ואף בהיסטוריה. בולטים מהשחקנים שגויסו היו לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, צ'ארלס ברקלי וכמובן – מייקל ג'ורדן. בכל אחד ממשחקי הקדם, בשלבי הבתים, ברבע הגמר, בחצי הגמר ובגמר, ניצחה הנבחרת בהפרשים מרשימים של 30, 40 ואפילו קרוב ל80 נקודות על הקבוצה היריבה. המתמודדים מול הנבחרת הודו אף הם בצדק התבוסה המוחצת שלהם. מאמן נבחרת קובה התבטא לאחר המשחק כי " אי אפשר לכסות את השמש עם האצבע". לאחר המשחקים ואף לפניהם, ביקשו שחקני הקבוצה היריבה מנבחרת החלומות מזכרות: גופיות משחק, נעליים ופריטים אישיים. התנהגות כזו, המזכירה התנהגות של מעריצים נלהבים מול גיבורי ילדות יותר מאשר התנהגות של קבוצה יריבה, רק הראתה את עוצמתה של הנבחרת מול יריבותיה. בסוף המשחקים האולימפיים, הכריז נשיא הוועד האולימפי כי " האספקט החשוב ביותר באולימפיאדה היה ההצלחה המסחררת של טורניר הכדורסל" , מנציח בכך את התחושה כי לא רק שנבחרת החלומות היא הנבחרת הטובה והמעוטרת ביותר בכדורסל – היא גם מבין קבוצות הספורט הטובות ביותר שהיו אי פעם, אם לא הטובה ביותר.
מילה לסיום
להשיג מדליית זהב היא לא סיפור פשוט בדרך כלל. באולימפיאדת ברצלונה נראה היה שהמשפט הזה הוטל בספק, והנבחרת השיגה את הזהב בקלות יחסית. אולי אתם לא מייקל ג'ורדן, אבל גם אתם יכולים להשיג מדליית זהב בקלות – פנו למילמן דור ההמשך https://milmanltd.co.ilוהשיגו לעצמכם מדליית זהב עם הקדשה בהתאמה אישית. לחיות חלום, גם בלי לשחק בנבחרת החלומות.
